פוטוריזם (באיטלקית: Futurismo), תנועה אמנותית טכנולוגית שנוסדה באיטליה בתחילת המאה ה-20 ופעלה עד מלחמת העולם הראשונה. התנועה הייתה פעילה בכל תחומי האמנויות כגון ציור, פיסול, מוזיקה, תיאטרון וארכיטקטורה. התנועה פיתחה סגנון אמנותי השואב את השראתו מן האקספרסיוניזם ומן הקוביזם לשם תיאור אסתטי חדש של החיים המודרניים, תוך הדגשה של השפעת התיעוש והמיכון המודרניסטי על החיים.

הרקע לפעילות התנועה

איטליה של תחילת המאה ה-20, הייתה משוקעת בעבר ההיסטורי והתרבותי שלה. עבר המתחיל ברומא העתיקה וממשיך לתקופת הרנסאנס והבארוק. גם מבחינה טכנולוגית הייתה איטליה מפגרת אחרי ארצות אירופה האחרות. במהלך המאה ה-19 הופיעו בחברה האיטלקית כוחות לאומיים חדשים, אשר הובילו לאיחוד איטליה, במחצית השנייה של המאה. במקביל, החלה בצפון איטליה, בעיקר באזורים שסביב טורינו ומילנו, מהפכה טכנולוגית של תיעוש, שהובילה לפיתוח מואץ של תחום התחבורה. בייחוד הורגשה התפתחות זו בפיתוח תעשיית המכוניות האיטלקית, תעשייה העתידה ללהפך לאחד מסמליו של העידן המודרני בכלל ושל תנועת הפוטוריזם בפרט..

בין התנועות האמנותיות שפעלו באיטליה במחצית השנייה של המאה ה-19 ניתן למנות את תנועת "Macchiaiali", שפעלה בפירנצה בין השנים 1855-1875 שביקשה להפיח חיים באמנות האיטלקית, תנועת ה"סקאפיליאטורה" (La scapigliatúra), שפעלה במילנו בשנות השבעים של המאה ה-19, והייתה בעלת אידאולוגיה רומנטית.[1]

מקור השפעה חשוב נוסף הייתה הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, ורעיונותיו בדבר ה"על אדם" (בגרמנית: Übermensch) שהופיעו בספרו "כה אמר זרתוסטרא". ניטשה ביקש לראות בביטוי זה את הרצון לעוצמה ואת ההתגברות על ציווי החברה והמוסר שהיא ייצרה.

לצד השפעתו של ניטשה עולה גם השפעה של מגמות "פרימיטיביות" ואקספרסיוניסטיות, שביטויין המובהק באמנות היה בתנועת "זצסיון" וה-"הגשר", אשר פרחו באמנות האירופית של מעבר המאה. קבוצות אלו ביקשו לדחות את ערכי החברה האירופית על ידי הצגת אלטרנטיבה תרבותית הפונה אל עבר מיתי ובו בעת הצהירו על הרצון לכינון חברה צעירה שפניה לעתיד. מקור השפעה אמנותית נוסף היה פיתוחו של סגנון ה"קוביזם" בידי פאבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. מבחינה סגנונית השפיע הקוביזם על כל תנועות האמנות האוונגרדית שהתפתחו אחריו, ביוצרו אפשרויות תיאור וייצוג חדשות אשר נתפשו כביטוי של חלל מודרני ושל הווה.

ההיסטוריה של תנועת הפוטוריזם

"הלוויתו של האנרכיסט גאלי" (1910-1911) מאת קרלוס קארה

אדריכלות פוטוריסטית ברישום מאת אנטוניו סנט'אליה - האדריכל הפוטוריסט הבולט ביותר.

לידתו של "הפוטוריזם הראשון" (1909-1919)

רבים רואים במאמרו של פרוצ'ו בוזוני "סקיצה של אסתטיקה חדשה למוזיקה" (Entwurf einer neuen Ästhetik der Tonkunst), שפורסם בשנת 1907, כסימן הראשון להתפתחות התנועה. במאמר ספד בוזוני ל"קובעי החוקים" של המוזיקה המסורתית וניבא מוזיקה עתידית שתכלול את חלוקת האוקטבה ליותר מ-12 החלקים המסורתיים (ראו: מיקרוטונאליות). האסתטיקה האוונגרדית שניסח נועדה לשחרר את המוזיקאים מכבלי המסורת. "המוזיקה נולדה חופשית", טען בוזוני, "גורלה הוא לזכות בחירות".

יחד עם זאת, הניסוח התאורטי הראשון של תנועת הפוטוריזם פורסם על ידי פיליפו תומאזו מארינטי, משורר ואנרכיסט בדעותיו, בשנת 1909 בעיתון הצרפתי "לה פיגרו". "תעודת היסוד והמאניפסט של הפוטוריזם" ביקשה להציב מודל אסתטי חדש אשר יהלום את העולם המודרני. הייצוג המובהק של אסתטיקה זו היה בעיני מארינטי המכונות ובייחוד כלי התחבורה המודרניים. ההיקסמות שלו מן המהירות והעוצמה של המכונות תורגמה לרצון לשינוי ולמהפכה חברתית ופוליטית כוללת, אשר בסופה תוקם חברה חדשה:

למרות שחלק מן המניפסט הוקדש לקיעקוע מוסד המוזיאונים והספריות, בהם ראה מארינטי ביטוי של מאובנות וקידוש העבר, כוון המאניפסט כביטוי אסתטי של השירה. הצעתו להריסת המוזיאונים היוותה ביטוי להרס החברה הישנה, הרס אשר ישחרר את האמנים מן הנאמנות העיוורת לעבר.

מניפסט זה היה הראשון מתוך סדרה של מאניפסטים פוטוריסטים שפורסמו על ידי חברי הקבוצה בתחומי האמנויות השונים וביניהם: "המניפסט של הציירים הפוטוריסטים" (1910), "המניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי" (1912), המניפסט לארכיטקטורה (1914) וב-1919 המניפסט לפיסול. בכך ביקשו האמנים להתוות תאוריה הפוטוריסטית שלמה לאמנות הפלסטית. בשנת 1913 פרסם רוסולו את המניפסט "אמנות הרעש", שעסקה במוזיקה. את יישומה של התאוריה ביצע רוסולו בעזרת ה-"Intonarumori" - מכונת הצלילים שהורכבה מקופסאות עץ שבתוכם הוסתרו מכשירים שהפיקו קונטרפונקט מכאני וחורק.

ב-30 באפריל 1911 נפתחה במילאנו התערוכה הראשונה של הקבוצה הפוטוריסטית. התערוכה הציגה שילוב אקלקטי בין זרמי האמנות המודרנית באותה עת ובראשם אקספרסיוניזם, סימבוליזם. הביטוי החזותי של הרעיונות האסתטיים זכה לביקורות נוקבות בעיתונות של התקופה. אחת הביקורות, אשר פורסמה במגזין התרבות "La Voce" בידי ארדג'יו סופיצ'י (Ardengo Soffici), אף גרמה למארינטי, אומברטו בוצ'וני וקרלוס קארה לעלות על רכבת לפירנצה ולפתוח בתגרה פיזית אלימה בבית הקפה "Giubbe Rosse" בעיר.

בעקבות התערוכה הוזמנו השלושה על ידי סווריני לבקר, במימונו, בפריז ולהתרשם מן האמנות המודרנית החדשה. בנסיעה זו נחשפו האמנים האיטלקים בפעם הראשונה לחידושי הקוביזם של פאבלו פיקאסו וז'ורז' בראק, מפגש אשר גיבש עבורם שפה אסתטית חדשה לתיאור רעיונותיהם. את הסגנון החדש הציגו הפוטוריסטים בתערוכה אשר נפתחה ב5 בפברואר 1912 בגלריה "Bernheim Jeune" בפריז. [5]

בוצ'וני והתאוריה הפוטוריסטית

אומברטו בוצ'וני, צייר ופסל איטלקי, היה מהבולטים שבאמני הפוטוריזם. מלבד עבודתו האמנותית שימש בוצ'וני כאחד מן התאורטיקנים המרכזיים של התנועה. את רעיונותיו פרסם בוצ'וני במניפסטים שונים וגם בהקדמה לקטלוג התערוכה הפוטוריסטית של שנת 1912 בפריז. רעינותיו של בוצ'יוני הושפעו מהגותו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון בדבר האופן הסימולטני של התפיסה האנושית.

בוצ'וני ביקש להפוך את יצירת האמנות לאובייקט המשולב בתוך החיים. על פי בוצ'יוני וברגסון, החלל איננו יכול להתפש עוד כחיצוני לאובייקט וליצירת האמנות, כי אם חייב להיות משולב בהם. ב"מניפסט הטכני של הציור הפוטוריסטי", אשר פורסם ב11 בפברואר 1910, בחתימתם של בוצ'וני, קרלוס קארה, ג'ינו סווריני ולואיגי רוסולו (Luigi Russolo)‏‏[6] כותב בוצ'וני:

יצירת האמנות היננה "סינתזה של מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו רואים", אך היא איננה מוגבלת אלה מכילה גם מהויות שאינן יכולות להתפש על ידי הראייה. במושג "טרנסצנדנטליזם הפיזיקלי", ביקש בוצ'יוני לכונן מתודה שתאפשר את קליטת האובייקט על רבדיו השונים. בדומה לפנומנולוגיה, ביקש בוצ'וני לתפוש את אותו אובייקט כמהלך אינסופי בחלל, מהלך בעל תנועה פנימית מוחלטת ותנועה חיצונית יחסית. "קווי הכוח" שפיתחו הפוטוריסטים הדגימו את התנועה ואפשרו ליצור הקבלה בין תנועת האובייקט בחלל לבין אופן הראייה והקליטה - הסימולטני גם כן - של המתבונן. ‏‏

האמנות הפוטוריסטית

בשונה מן האמנים הקוביסטים, הדגישו האמנים הפוטוריסטים את התנועה ואת הדינאמיות של החיים המודרניים. שפת התיאור הקוביסטית, בייחוד זו של הקוביזם ה"סימולטני" וה"סינתטי", המחלקת את האובייקט לקצעים ולמשטחים גאומטרים, היוותה את התשתית והמסגרת לייצוג ויזואלי חיצוני של האובייקט, ייצוג הזונח את הנסיון לייצוג מהותו הפנימית. בציורו "מאטריה" (1912), לדוגמה, יוצר בוצ'יוני פורטרט של אימו היושבת במרפסת על רקע העיר. במקום לנסות ולתאר את תווי פניה או את תחושותיו כלפיה, מתמקד בוצ'יוני בתיאור היחס שבין הדמות לסביבה. הדמות מפורקת למשטחים גאומטרים ונבלעת בסביבה העירונית הדינאמית. החיבור הפיזי בין האובייקט לסביבתו בולט גם ביצירות פוטוריסטיות אחרות של בוצ'יוני, כגון הפסלים "התפתחות של בקבוק בחלל" או "אנטיגרציוזו", בציורו של באלה "ילדה רצה על המרפסת" או בציורו של סווריני "הירוגליף דינמי של בל טברין".

יצירות האמנות הפוטוריסטית, טוען מבקר האמנות רוברט רוזנבלום, המירו את השקט, השלווה והמופנמות של הקוביזם האנליטי ברעש ובתנועה קינטית. "רעש" המורכב מעירוב של תחושות אקוסטיות ואופטיות.‏‏[8]

הקומפוזיציה הפוטוריסטית מדגישה את "קווי הכוח" שהם תרגום חזותי למהויות שקימות אך אינן נתפסות בידי האדם, כגון ראייה, מהירות וכוח.

ספרות פוטוריסטית

ספרות פוטוריסטית נוכל למצוא בין היתר בשיריו של מארינטי, ברומאנים של אלדו פאלאצסקי ("ספר החוקים של פֶּרֶלה") ובשיריו, ביצירותיו של אלפרד דבלין ("ברלין אלכסנדרפלאץ") ובשיריו של אוגוסט שטראם.