אמנות ישראלית היא אמנות שנוצרה בישראל. מאמר זה עוסק בתולדות האמנות החזותית בארץ ישראל.
תקופת בצלאל
"חברון", אריחים מזוגגים מתוצרת בית-המלאכה לקרמיקה ב"בצלאל", מתוך קבוצת אריחים בנושא ערים בארץ ישראל, בית הספר אחד העם, תל אביב-יפו.
עד לתחילת המאה העשרים לא התקיימה בארץ ישראל מסורת של אמנות (Fine Art). על אף ביקורם של ציירים אירופים רבים אשר באו לצייר את 'ארץ הקודש', פעלו בארץ בעיקר אוּמנים ובעלי מלאכה אשר יצרו חפצי יודאיקה ואמנות שימושית אחרת.
"בית המדרש לאמנות ולמלאכת אומנות" אשר ידוע כ-'בצלאל', היה המוסד האומנותי הראשון בישוב היהודי. הוא נוסד בשנת 1906 על ידי הפסל בוריס שץ (1867-1932) בתמיכתם של ראשי המוסדות היהודיים. נהוג לראות בפתיחתו של מוסד בצלאל את ראשיתה של האמנות הישראלית. בבצלאל הושם הדגש על יצירת אומנות שימושית, במידה רבה ברוח תנועות האר נובו האירופיות, ותנועות חברתיות כגון תנועת "ארטס אנד קרפטס" ("אמנויות ומלאכה") הבריטית. בסמלו של הרבעון "ילקוט בצלאל" (1927), לדוגמה, אשר עוצב על ידי זאב רבן הופיעו בתוך מסגרת מסוגננת כרובים ומצדיהם דמויות של צייר ופסל, כשלידם [[צורף היוצר מנורה ואורג שטיחים. מתחת לאיורים הופיעה הכיתוב "המלאכה הפרי, האמנות הניצן; אמנות ללא נשמה כתפילה ללא כוונה". [1].
לצד בית ספר לאמנות, על מסלוליו השונים, נפתחו ביתי מלאכה שבהם נלמדו מלאכות האומנויות השונות, וכן נעשו בהם עבודות צורפות, אריגה, איור, חפצי קודש וכדומה, שנועדו למכירה במקומות שונים על ידי "בצלאל". בחזונו של שץ התקיימו יחסים של הפרייה הדדית בין חלקי המוסד השונים. "יש צד מעשי בלימודי אמנות", כתב שץ. "בית הספר זקוק תמיד לציורים חדשים בשביל השטיחים וכלי הכסף. לכך דרושה שורה של ציירים, שקלטו לתוכם את הרוח השורר בבית הספר, עם המורה המומחה העומד על גביהם". » לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה «
