לקוח מויקיפדיה
אקספרסיוניזם הוא זרם באמנות המאה העשרים, המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. המקורות הפילוסופים של הזרם שאובים מתנועת הרומנטיקה. זרם אקספרסיוניסטי מתקיים בציור, בספרות, במוזיקה ובענפי אמנות נוספים. זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה). בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר. זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.
ה"אקספרסיביות" של האקספרסיוניזם באה לידי ביטוי בהתפרצות כוללת של רגשות (אקס - החוצה: האמן מוציא רגשותיו מן הפנים אל החוץ), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה - רגשות שאפיינו את תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות קיימת אקספרסיה שאמנים ביטאו ביצירותיהם, אלא שהאקספרסיה הייתה משנית לציור ולא הנושא העיקרי בו. באקספרסיוניזם מושלך עולמו הפנימי של האמן על האובייקט המצויר. במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מרגשות סובייקטיבים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. הציורים האקספרסיוניסטים מנסים לשקף את תחושתו של האמן ולאו דווקא את המציאות האובייקטיבית של העולם הסובב אותו.
מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן, ואן-גוך, ומונק. לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות, הלכו נגד המוסכמות הדתיות, האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, נהייתה מאוד אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם, שבו כל אמן יצר לעצמו חוקים משלו ופיתח סגנון ייחודי המזוהה עימו.
את המושג "אקספרסיוניזם" ניתן לצמצם ולהגדירו כתנועה ששלטה באמנות החזותית בגרמניה בין השנים 1905-1925, שאופייניים לה בעיקר ציוריהם של בני חבורת "הגשר", וקבוצת "הפרש הכחול". השימוש במונח "אקספרסיוניזם" נעשה בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון" שבברלין, ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון האמנות הגרמנית.
הסגנון האמנותי
הפרה הצהובה (1911), ציור שמן על בד של פרנץ מארק
כדי לבטא את הרגש באופן חריף נעשה שימוש בהתנגשות בין צבעים מנוגדים: אדום מול כחול, צהוב מול שחור. בנוסף, הצבעים יכולים להיות עכורים, לא נקיים, קווי פסטל שנותנים הקפצה של אור לציור. יש צרימה בין כהה לבהיר. מבחינה אמנותית היה האקספרסיוניזם תגובת נגד רבת עוצמה לשטחיותם ולרדידותם של הריאליזם והנטורליזם של סוף המאה ה-19, וסימנים ראשונים לה התגלו, במידה מסוימת, אצל ואן-גוך, גוגן ומונק.
ציירים מובילים של הזרם האקספרסיוניסטי הם ואסילי קנדינסקי, אריך הקל, גוסטב קלימט, אוסקר קוקושקה, אדוארד מונק, ג'יימס אנסור, אמיל נולדה, אגון שילה וחיים סוטין. סגנונם מתאפיין בדרך כלל בצבעים אקספרסיבים (הבעתיים) במשיכות מכחול מהירות ודרמאטיות ובעימות בין משטחי צבע. הנושאים מגוונים ומציגים את העיר המודרנית, סצנות השאובות מהפרימיטיביזם, ועוד.
בלהט התמרדותם עמדו הציירים האקספרסיוניסטים על כך שיש תוקף נחרץ לתגובתם הרגשית לנושא שאותו הם מבטאים, וכתוצאה מכך התפתחה בהם התפיסה שהצורה האמנותית האמיתית נובעת אך ורק מתוך צורך פנימי, ולעולם אי אפשר לכפות עליה את המסורת או את המוסכמות. בצאתם מנקודת מבט זו יכלו להצדיק את השימוש בכל אמצעי אמנותי שיש בו כדי לתת ביטוי לרגשותיהם - לרבות עיוות, צורות מסוגננות, צירופי צבע אלימים ומעוררי אסוציאציות. למעשה, האמנות האקספרסיוניסטית חדורה ברובה בתחושה של אלימות עזה.
- תנועות שנחשבות לחלק מן הזרם האקספרסיוניסטי היו קבוצת הפרש הכחול וקבוצת האקספרסיוניזם הגרמני - הגשר.
- אקספרסיוניזם בקולנוע - הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני התפתח בשנות העשרים של המאה העשרים. דוגמה בולטת לזרם זה בקולנוע הוא הסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי" משנת 1919.
