במהלך המאה העשרים התפתח בין האמנות לאדריכלות קשר נוסף ואחר במהותו. כמה מביטויי הציור והפיסול אימצו לעצמם ערכים אדריכליים, למשל: מבנה, חלל ויחסים בין שלד לחלל אשר התמזגו עם הסביבה תוך שהם הופכים להיות חלק מבני של המרקם העירוני דרך תאורה, יציבות וכו'.
כבר בתרבויות עתיקות ניתן לראות את הקשר שבין הציור והפיסול לאדריכלות. קשר שבא לידי ביטוי במרקם העירוני דרך פסלים בודדים או פסלי מזרקה בכיכרות, וכמובן בעיטורי הבתים המרהיבים שעדיין עומדים ומפארים מבנים רבים ברחבי אירופה.
במהלך המאה העשרים המשיכו האמנים לחפש דרכים לפתוח את הצופים למודעות לגבי עצמם וסביבתם, ולחוות את האמנות לא רק בתוך כותלי המוזיאון אלא באופן נגיש יותר ודרך הסביבה בה הם חיים - אמנות אורבנית.
במסגרת מטרותיהם המוצהרות של החדרת האמנות לכל תחומי החיים וגרימת מהפיכה באופי החיים האורבניים והיחסים החברתיים גילו אמנים עניין רב בארכיטקטורה אורבנית. העיר עצמה שהיא סביבת החיים לכל תושביה, נראית בדרך כלל משעממת, אפורה וחונקת, ובמקום מונומנטים ענקיים וחסרי שימוש המנציחים שליטים ומסורות עתיקות שעבד עליהם הכלח, הגיעו לפתע רעיונות חדשים לגבי עיר חדשה שתאפשר לתושביה "לשחק" בה. אמנות הרי היא צורך ועל כן עליה להיות יותר נגישה ולפגוש את הקהל גם בטריטוריות בהן הוא מנהל את שגרת חייו היומיומיים. מרחב ציבורי מוגדר כמקום אשר לכל אחד יש הזכות להימצא בו בלי שהדבר יימנע ממנו עקב תנאים כלכליים או חברתיים. על כן, אמנות ציבורית הנחשפת במרחב הציבורי היא 'אמנות לעם' פר אקסלנס. » לחץ להמשך קריאה והוספת תגובה «

• 0 תגובות